ההוספות האחרונות לשוק התרופות מאפשרות לאנשים שאינם מרוצים ממשקלם לשנותו בקלות ובמהירות. תרופות כמו אוזמפיק, מונג’רו ועוד זריקות נוספות מאפשרות ירידה במשקל בפקודה פשוטה וללא סיבוכים מיותרים. חשוב לי לחדד באופן ברור שכל נושא הקשר בין הגוף לבין הערך העצמי שלנו אינו שאלה מוסרית – אינך מחויב להיראות באותו אופן או להיות בגדלים מסוימים כדי להיות ראוי לאהבה והערכה. תרבות הדיאטה היא ש Од אז זוועתית, והאופן שבו החברה מדחיקה ומעודדת את חקירת ולאמת את גופם של האחרים הוא בעייתי מאוד ופוגע בכולנו, כולל בי. על כן, עליך לדעת שאינך מחויב לשנות את גופך מבחירתך האישית. יחד עם זאת, יש אנשים שנרתמים לרצונם לעשות זאת – ומשתמשים בתרופות כמו מונג’רו כדי לסייע בתהליך. ומדהים כמה אנשים חשים צורך להביע כלפיהם דעות, ביקורת או שיפוט!
יש לי עניין אישי בנושאים הללו, ואשמח לשתף על כך בהמשך – אולי בפוסטים נוספים. אך לעכשיו, חשוב לי שתבינו שאני לא לגמרי אובייקטיבי בעניין. דעתי האישית היא שאם אדם מסוגל לשנות את גופו בדרך שישמח אותו, זכאי לעשות זאת בחופשיות, מבלי שאחרים יפריעו או יביעו ביקורת. אני מביע את דעתי כאדם שמתייחס לגופו כאל דבר שלו – ומה שאחרים עושים עם גופם זו זכותם המלאה. הדעה שלי היא ששינוי הגוף נתון לבחירתו של כל אדם, מבלי שיצהירו את דעתם על כך.
אני שולט בשינויים בגופי – הולך לחדר הכושר באופן קבוע, מתאמץ ומשקיע באימוני משקולות שמרגישים לי ככוח. כשאני עובר ליד המראה ורואה את הירכיים החזקות שלי, אני מרגיש גאווה ומחייך לעצמי בחיוך של גאווה (ואולי גם קצת שמחה מיותרת). עשיתי גם בוטוקס כדי להחליק קמטים של דאגה, וכן קעקועים כי אני חושב שהם קישוט מגניב ואולי ארצה להיות מגניב יותר בעתיד (נקווה!). יש לי תילויים בפנים, משנות ה-18, שקיבלתי למרות אי נוחות אמי, ואני לא מתכוון להסיר אותם גם בימי הארבעים. פעם גם עשיתי חוט חם שעל ידי כך השארתי סימן ביד שלי – לא בגלל שאכפת לי מיופי, אלא כי פשוט רציתי לדעת איך זה מרגיש.
לעיתים אני עושה שינויים בגופי, ואף אחד לא מחויב לשאול אותי למה בחרתי בטיפולי הבוטוקס או בתוספות באף. התשובה היא פשוטה: זהו גופי, ואני עושה ככל העולה על רוחי.
העקיצה כלפי אוזמפיק, מונג’רו וחלק מהתרופות לירידה במשקל
ולגבי התרופות עצמן. או שקיבלתם מרות שזה “לא טבעי” או “קצר מועד”. אני נתקל בלא מעט ביקורת שכזו לאחרונה, ולרוב היא מלווה בנימה של דאגה מזויפת. הנימה הזו מזכירה את הימים שבהם הייתי במשקל גבוה, ואז קרובים או מכרים ישאלו אותי אם ניסיתי דיאטה שונה או שיטות אחרות – תמיד במבט של רצון לייעץ או להראות דאגה. כמה מהביקורות האלו, שאני מכנה אותן “חיפוש אחר טמטום”, הן שקריות ומכילות חוסר יושר, ולכן החלטתי לתקוף אותן כאן.
ההתנגדויות שלכם לתרופות להרזייה
“זה פשוט תיקון זמני, זה לא אמיתי!”
נכון, זה קל מדי, והוא בא עם ביקורת נוקבת שאומרת שהשקעת מאמץ מרובה על מנת להיראות רזה. אך אולי חשוב שתשאלו את עצמכם: למה בעצם אתם מתעסקים אם חברכם השתמש בתרופה? האם זה רק כי עצבן אתכם שמישהו אחר לא שפר על עצמו בעבודה קשה כמוכם? או פשוט כי אתם מרגישים שירידה מהירה במשקל היא חטא או “רמאות”? הסיכוי הוא שזו פשוט רפלקס של שיפוט של גישה לערכים כמו virtue, עבודה קשה וקוטג’ עם סלט על הראש. פשוט תאמרו את זה: “אני חושב שצריך להרוויח רזון בעבודה קשה, בלי shortcuts.”
“האם זה מסוכן בטווח הארוך?”
המחקר המדעי הלך והתקדם בנוגע להשפעות ארוכות הטווח של תרופות כאלו, וזו לא באמת השאלה שלכם. זה לא שיקול ענייני אלא הרהור שנובע מביקורת חוסר ידע ופחות מעניין דיונים עיוניים. והאם אתם מודאגים מההשפעות ארוכות הטווח על חבריכם הרזים? האם אתם מייעצים לרועי ריצה או אופניים ללבוש קסדה?
“האם הם יצטרכו לקחת את זה כל הזמן?”
אולי. בדיוק כמו שאדם חולה סוכרת עשוי לקבל אינסולין לכל החיים. אם זה מטריד אתכם, אולי כדאי שתלמדו רפואה או תתחילו תואר לומד ברפואה.
“אכילה היא פעילות חברתית! חייבים להצטרף!”
פרסום מרתק ב”קוסמו” תיאר תופעה של אנשים שמפסיקים ליהנות מארוחות משותפות, מאחר והם אינם מסוגלים להשתתף באכילה כמו בעבר. אחת הנשמות תיארה שכשהיא מנסה לא לאכול עד הסוף, החברים מתחילים לשים לב ולהעיר לה הערות כגון: “לא אכלת הכל?”, “למה את מנסה להיות רזה? פשוט תאכלי את ההמבורגר.”
כאשר אני שומע ביקורתי כזה, אני תוהה האם הייתי מרים את הדיבור כלפי חבר שלי שמחסיר מנות או מצמצם את כמויות האוכל. למעשה, לכל אחד הזכות לבחור את הגבול שבו הוא מרגיש נוח. ההבחנה היא שכולנו מתנהגים באופן שונה, והעיקר הוא לכבד את הבחירות של האחר, מבלי לשפוט אותן במידת הצורך. כמו כן, כמו עם שתייה או סמים, חברים אינם צריכים לאמץ את ההרגל שלך כדי להיחשב ראויים לחיבוק ולקהילה. אם אתה מנסה לדרבן אותם כדי שיאמצו הרגלים שלך, אתה בעצמך הורס את האווירה החברתית. תן לאנשים לחיות את חייהם.
“זו פשוט רמיה, זה לא מציאותי שהירידה במשקל כל כך פשוטה”
אחת ההאשמות שקולות יותר ויותר היא שכולם מדחיקים שירידה במשקל באמצעות תרופות היא דבר שאינו גלוי. כן, חלק לא מספרים שבפועל עולה כסף רב ובדרך כלל דורשים זריקה שבועית. אני יכול לומר שהשקיפות בנושא חשובה, אבל חשוב גם להבין שאין חף מטעויות. אני עצמי תמיד אשאל כל מישהו שאומר לי “אני מרוצה מהמראה שלי”: “תודה, זה הבוטוקס!”.
הקושי הוא באיזון בין שיח פתוח לבין חובת אדם להרגיש בנוח עם ההחלטות הפרטיות שלו. כולנו חלק מקונספירציה חברתית שבאופן תמידי משדרגת את הציפיות מהגוף – ומשאלות בלב שמחייבות אותנו להתאים את עצמנו לסטנדרט אימהי של אידיאל חיצוני. חשוב להכיר בכך שאינך מחויב לספר בכל רגע באובססיביות שקיבלת תרופה, ולא דרוש לך רשות לחקור ולקבל חוויות חדשות לגוף שלך. מותר לך גם לשמור בינך לבין עצמך את ההחלטות שאתה מקבל בנוגע לגופך.
האם אנו משדרים שזה חייב להיות רזה כרגע?
הצהרות של החברה הרבות, שראשיתן של עשרות שנים, כללו את המסר שהגמישות והפרופורציות הן המראה האידיאל. אולי זו הסיבה לכך שחבריך בחרו ליטול את התרופות במטרה לשנות את מצבם, בין אם מתוך שיקול בריאותי, חיצוני או אחר. אין ספק שהלחצים החברתיים אינם בדיוק תורמים לסטנדרטים שכולנו חיים בהם. אבל חשוב לזכור שהנטייה להאשים את החברים שלך על החלטות רפואיות אלו אינה הוגנת, וסחרור של ביקורת כלפי אנשים שמנסים לשפר את מצבם רק מעצים את הבעיה.
אם תבקשו למפות את הסיבות, תגלו שהן כמובן מעורבות, אך התפיסה הבעייתית ש”צריך להיות רזה” היא דבר שמבוסס יותר על לחץ חברתי וטכניקות שיווק מאשר על בחירה חופשית באמת. וכאן המקום להדגיש: אינך יכול לשנות לבד את התפיסות החברתיות הכוללת, ומוטב שתשמר את ההודעות והשיפוטים האישיים שלך לעצמך. העברה של ביקורת, שיפוט או תבונה כלפי אחרים רק מסייעים להחמיר את הבעיה במקום לסייע לפתור אותה.
הרגשות המוסתרות שיש לנו כלפי חברים שהרזי ופתאום לא
רוב הבעיות וההתנגדויות ביחס לתרופות להרזייה נובעות מרגשות פנימיים שאינם מודעים. למשל, עצב, קנאה, קושי להיפרד מההרגלים הישנים או תחושת אי נוחות כאשר מישהו שונה ממה שהיינו רגילים לראות. לא תמיד נוח להודות שיש בנו רגש כזה, אבל הכרה בו היא הצעד הראשון להתמודדות בריאה עם תהליכי השינויים שהחברה מאלצת עלינו.
אני עצמי מכיר מצב שבו חבר קרוב שלי נמצא על מונג’רו מזה חצי שנה, ושינויו ישיר גם בדפוסי אכילה. לא אכנס לתובנות שקשורות לשינוי הפיזי שלו, אלא נוסף על כך – משהו שקרה לאחרונה שבזמן הכנת ארוחת ערב, ביקש מENE – שאולי אכל בעבר הרבה יותר, אך כיום משתנה – לבדוק אם באמת צריך לשים שתי חלות של מותג מסוים. ברגע ההוא, נתפסתי בקול מרוחק, תחושת בושה, כעס והגנה עצמית עולמית. המחשבות שהחלו לָדוֹן הן על מה שהאמנתי כטעון בטעות לגבי עצמי ואיך הייתי מגיב לזה. המחשבות שניהלתי כיוונו ל”זה מקרי, אולי אני מגזימה?” ובשל כך, ניסיתי לנסות להראות לעצמי שזו רק תגובה רגשית בלתי רציונלית.
זו דוגמה מובהקת לבעיה שאין טעם לחשוב שהיא רק של מישהו אחר. כולנו מצויים בלחץ לחיות על פי נורמות חברתיות, על ידי השוואות, שיפוט ולחצים חברתיים. ההכרה ברגשות אלו והיכולת להימנע מהסתפחות בהן היא הדרך לשמור על בריאות הנפש ולשמור על חברה מכובדת, סובלנית ותומכת.
אם חברכם ירד במשקל במהירות, זה עלול לעורר בכם תערובת של רגשות – פחד, קנאה, חוסר נוחות – שחשוב לזהות אך שלא בהכרח דורשות התייחסות חיצונית. הרגשות האלה שייכות לחשבון הפנימי שלכם. אין צורך לשתף בחוסר נוחות שמלווה באמירות כמו “הוא השתמש בתרופות” או “אתה לא מבין מה זה לנסות!”, אלא להכיר בכך שהן תוצאה של מערכת אמונות רגשית שכדאי לטפל בה ממקום של כבוד ואחריות עצמית.
היכולת להכיר ברגשות ולסנן אותם מביקורת מיותרת היא המפתח לשימור יחסים ותמיכה. אף על פי שאנשים עשויים להיראות מרוצים מהשינויים, חשוב לשמור על הפרדה בין דאגה כנה לבין ביקורת לא מועילה.
בכל מקרה, זיכרון חשוב: כל אדם שולט על גופו, על הבחירות שלו ועל ההחלטות שלו – גם אם אנחנו חושבים שהן “מושלמות” או “פחות טובות”. ההכרה והכבוד הם המפתחות ליחסים בריאים, ורק כך נוכל ליצור סביבה תומכת ואוהבת לכולם.
