הפינה האורחת הבוערת השבוע מגיעה מתוך נובלה קצרה ומרגשת של קירסטין סמית’, “שנים-עשר לילות של חג המולד”. הרעיון המרכזי בספר תפס אותי מיד – הנה טעימה:
“אייבי מרגישה תקועה בחיים. מאז התרסקות מערכת היחסים האחרונה שלה לפני יותר משנה, היא לא נגעה באיש. זה משתנה כשחברתה הטובה אוּפִי מציגה בפניה אתגר לא שגרתי: שנים-עשר לילות של חג המולד – להיפגש עם שנים-עשר גברים שונים לפני עץ האשוח יידלק.”
כמי שמתחברת לאתגרים יצירתיים, התחברתי מייד לקונספט. אך מה שמילא אותי בהתרגשות היה הקטע שהסופרת הסכימה שנשתף – כתיבה שנונה, מעוררת מחשבה ובאותה נשימה פרובוקטיבית בדיוק במינון הנכון. קטע זה מתאר את הפגישה השמינית של אייבי במסע שלה, זמן קצר אחרי מפגש עם גבר בעל פטיש לפיצוץ בלונים. והפעם? מדובר במישהו עם חיבה מיוחדת… לרפש. לא סתם העדפה קלה, אלא פטיש של ממש. מה שמייחד את הסצינה הזו היא לא רק הגישה המשוחררת לחקירת פטישים בלתי שגרתיים, אלא העובדה שהסופרת מספרת כי הוא מבוסס על מקרה אמיתי שנקרה בדרכה. קדימה, תיהנו!
שנים-עשר הנחתות של חג המולד
18 בדצמבר
כתיבה: אייבי ג’יי
מפגש מס’ 8: ליאו
אני יושבת בבוקר שלאחר המפגש המוזר עם איש הבלונים, בוהה בקערת קורנפלקס מתפוררת ומנסה לפענח את חוקי המשיכה האנושית. מה הופך רעיון מלא אוויר או עיסה ירוקה למושא תשוקה? חיוך מתפשט על שפתיי כשאני נזכרת איך ליאו מפטפט ב-FetLife על “ניסויים בצמיגות”. האובססיה שלי לפענח מנגנונים נפשיים הופכת את האתגר הזה למסע פסיכולוגי לא פחות מאשר ארוטי.
הסקרנות גוברת על הספקנות – החלטתי לצלול למים העכורים. תרתי משמע.
“האם להביא חומרי גלם?” אני שולחת הודערה מהוססת, מדמיינת את פני הקופאית בסופר כשאבקש ג’ל כביסה בכמות שתספיק למפלצת הרטובה משוגו.
“כוס בירה וראש יצירתי יספיקו,” משיב ליאו במהירות. “הכל כבר מוכן פה.”
לטובת הכנה מנטלית, אני גולשת לאתרים מחתרתיים צבעוניים. קליפ של אישה שופעת גוף גולשת באמבט ג’לי תכול מקפיץ את הדופק. בגרסה אחרת, גבר שרירי מוחה על גופו חומר שקוף בצורת קרניים. המוח שלי נאבק עם הקיבה – האם התחושה המעקצנת בבטן היא תוצאה של עירוב דגנים עם חלב, או הציפייה לניסוי הקרוב?
שעתיים אחר כך, אני צופה בליאו ללוש בהתלהבות של אופה איטלקי עקשן. “המרקם עוד לא מדויק,” הוא ממלמל כשרגלו דורכת על דלי פלסטיק ענק. עצבי מתהדקים – מה אם התערובת לעולם לא תגיע לסמיכות הרצויה? אולי זה סימן לברוח בזמן שאני עדיין יבשה יחסית.
“אה, סוף סוף,” הוא פורץ לחיוך כמצביא שכבש מצודה. הפתיתים הירוקים זורמים במתיקות מדומה בין אצבעותיו.
אני טובלת אצבע סקרנית. החום מהדהד את טמפרטורת הגוף הפנימית, הצמיגות מזכירה דבש בחודש אוגוסט. בבוקר אצטרך לשטוף שיער בקדחתנות, אבל עכשיו אני נכנעת לסקרנות.
כמה דקות קודם לכן, העזנו למלא בריכת אינפלציה זוהרת שקנינו בחנות צעצועים. מתקן הפתעה צפוי-בלתי צפוי: משאבת רגל מתפרקת על “החיוך” התכול של הבריכה. המערכון הפיזי של נשיפות מתנגשות וצינורות מתעקשים לזרום הפך לטקס הכנה בלתי נשכח. ליאו פורש בד ניילון ענק ברטט ידיים של מהנדס חלל, מתעקש ששום טיפה לא תיגע בפרקט היקר. פרטי ההכנה הגיעו לרמה מיקרוסקופית: מידות הרפש, טמפרטורת המים, אפילו הסקנציה הלא-מודעת של לחיצת היד כשחילקנו כפפות גומי.
פצפצים קונכייתיים קישטו מרחב העבודה שלו – בקבוקונים זעירים נצבעו בשמות כמו “סוחט דמעות חד-קרן” או “סערה טרופית”. ליאו בחר ב”זהרור ירוק” כמחווה לרוח החג למרות הקיץ שבחוץ, אך כשהוא מפזר את האבקה על מי הבריכה, הוא מהנהן בחיוך נוגע ללב:
“לכבוד הקנקן המרושע של ד”ר סוס.”
אני חוסכת בדיחה על פריטי לבוש נמתחים, מבקשת לשמור על אווירה קסומה. האורות העמומים והשטיח הרך – הכל עוצב כמו הסט לטלוויזיה אירופאית אוונגרדית.
וכך מצאנו את עצמנו עומדים בפתח הבריכה, לבושים רק בגופיות ותחתונים, מחכים שהפחד והציפייה יתנגשו.
ליאו תופס מצקת ענקית: “קדימה, אל תשפריץ!” הוא מצחקק תוך שהוא מפכפך רפש מעל ראשי. עולם מצטמצם למסננת של ירוק עגום, חום מתפרץ, ומתכת מתקתק. אני מרגישה את הרפש מטפס לאורך העורף, נשפך על הצוואר, גולש במעין מעגליות צינית לשדיים. הידיים שלי מושטות קדימה באופן אינסטינקטיבי, מתענגות על המגע החלקלק שלא דומה לכל נוזל שהכרתי. מבט מהצד מגלה שליאו שקוע בהתבוננות מדעית כמעט – עיניו סורקות כל סנטימטר מגופי המתכסה, אצבעו סופרת את פעימות לבו הנחבטות בצלעות.
להחזיר טובה בלהט. אני שולה חצי ליטר מהדלי וכמות נדיבה זורמת על אזור החלציים שלו. בהפתעה משמחת, אני מגלה שהוא בחר בתחתונים עם הדפס של דינוזאורים צבעוניים. האחיזה בזיניתו הופכת למשחק של שליטה – כל תנועה יוצרת צליל רטוב בומבסטי. הרפש יוצר מחסום פיזי כמעט הומוריסטי: בהתחככות הגופים, מגע העור מתערבב במעין טקסיות לילית. יש משהו אבולוציוני בזה, כמו דו-חיים הקודחים בביצה קדמונית.
האינטימיות מתפרקת לגרגרים קטנים – נשיקות של רפש מלוח, לחישות המסתיימות בגעיית צחוק כשיד אחת מחליקה מדי, והכרה מוחלטת שהרגע הזה לא יחזור שנית בצורה זהה. כשאני נשכבת בירוק הבוהק, משחקת בחומר כמו ילדה בחול ים, מבטו העוצמתי של ליאו קורץ אליי מבעד למסך הדביק. הוא מדבר בלי מילים, מספר סיפור של קבלה נינוחה. חרף השיגעון הסובב, דווקא פה, בבועה הזו, אני חשה יותר אני מזה שנים.
לפתע, קול נמוך נשבר מפיו: “אני חייב להיכנס אלייך עכשיו.”
שינינו מקצב. ידו גולשת מאחורי האוזן הספוגה שלי, והנשיקה מעניקה טעם מלוח בלתי צפוי. רפש מתפתל כתולעים חשמליות מעצבות מחדש את קווי המתאר של גופנו המתמזגים – צורת חייזרים סימביוטיים יותר מאשר בני אדם.
הטמפרטורות עולות. אנחנו מאבדים שליטה בין דחף חברתי לבין פורקן פיזיולוגי גולמי. היריקה איננה קונבנציונלית אלא הילוך דרך לעולם מקביל. התענוג מתערבב עם כאב ראש היפותלמי לא צפוי כשהגוף צולל. בסוף, הצרחה שלו נשמעת כמו מפלצת אגם לוך נס הבוקעת מלב המים, זרעו משתלב בירוק העוין להפליא כמו יצירת אמנות סוריאליסטית.
שיא הגועל והקסם מגיע כשמגלשות חתיכות רפש מחרוזות מֵעַל מפתח הדלת. המקלחת שלאחר מכן הכרחית כמו ניקוי אחרי טראומה – שתינו בודקים כל פינה בהתנצלות, אך צוחקים כמו שיכורים בחג המונים. בדרכי החוצה, אני תופסת שקית “מזכרת” מהדלי. אולי אוסיף למסגרת.
אותו לילה בחלומי, נחשים משייים רודפים אותי במבוך ספוגי. כשאני מתעוררת, הלשון עדיין מרגישה מעט מרופדת.
