אני עדיין לא מאמינה שאני צריכה להגיד את זה
אפילו כשאני מושכת אותו הצידה למילה אחת, חלק ממני יושב מחוץ לגוף שלי, סוקר את הסצנה ותוהה איך לעזאזל הגעתי לכאן. במאה ה-21, כאדם מבוגר עם אדם מבוגר נוסף, רגע לפני שאסביר לו ש”סקס מזדמן” לא אומר שהוא יכול להתייחס אלי בזילזול.
הוא לא התכוון להיות חארות, אבל אף אחד לא מתכוון
זה לא מספיק להזכיר לעצמך שאתה בן אדם נחמד עם כוונות טובות: אתה חייב להתנהג בהתאם. לבדוק את ההתנהגות שלך. לשאול שאלות על ההתנהגות שלך. לחשוב לפני שאתה פותח את הפה המזדיין שלך.
התקשרות שלנו
זה גבר שהיה לי איתו ״דבר כזה״ כמה חודשים קודם. הוא היה להוט, כיפי, רגוע. הייתה לו אנרגיה כנועה ורצינית-אבל-לא-מיותרת. התנשקנו כמה פעמים, והיו לנו התפלפלויות מתחצפות פה ושם. בפעם הראשונה שהיינו על סף סקס נאלצתי לדחות כי חלקתי אוהל עם מישהי שלא הייתה שמחה למצוא זיעת סקס בשק השינה שלה.
המפגש השני שהביך אותי
בפעם השנייה שהוא ואני בילינו יחד, הייתי יותר מדי מסטול בשביל לעשות צדק עם עצמי במיטה. כשאמרתי לו ‘לא עכשיו’, הוא הציע שנרקוד ונתנשק על הספה, ואז נלך לישון. זה היה דווקא די מתוק, בסך הכל.
האכזבה שהגיעה בהמשך
אהבתי אותו. רציתי אותו. הוא אף פעם לא היה פרוספקט ל”חבר”, מסיבות חשובות רבות, אבל הייתי שמחה גם ככה לסקס מזדמן אם היומנים שלנו מתיישרים בעתיד.
ההזמנה שהפכה לטראומה
כשהעתיד הגיע, והיה לו חדר במלון, הוא שאל אם אני רוצה להישאר אחרי שהמסיבה תסתיים. זה יכול היה להיות ממש כיף! הייתי הולכת, נהנית, ולא מתביישת לצלול פנימה עם שתי הרגליים: מזיינת את האיש המשעשע והלהב הזה עד שנעשה דייסה מאושרת לפני שקפצתי על הרכבת הלילה חזרה אלי הביתה.
אבל…
האזהרה המביכה מחברה
מעט מאוחר יותר בערב, לפני שהמסיבה הסתיימה ויכולנו ללכת לחדר המלון שלו, חברה משכה אותי הצידה לשיחה דחופה:
“בת, בבקשה אל תזדייני איתו,” היא אמרה לי, בטון די מרחם. שאלתי למה, כי אני לא אוהבת שיגידו לי עם מי כן או לא להתחבר.
“הדרך שבה הוא מדבר עלייך…” היא דעכה.
“מה בדיוק?”
“הוא אמר לי שהוא לא ממש חושק בך, אבל שאת כל כך נואשת לזה שהוא חשב שיוכל גם ככה [לקבל את זה].”
ההשפלה שעלתה בי
וכמובן שזה היה משפיל להפליא. יש כאן בושה, דליים שלה. בדרך כלל לא הייתי מספרת לחברה סיפור כזה בפירוט כזה דווקא כי אני חשה בושה. אני חושבת שאחרים שהיו במצב הזה עלולים להרגיש כמוני, ושיתוף הדברים האלה יכול לעזור לטהר את המבוכה של האחרים: לתת להם לדעת שהם לא לבד, ושזה לא עליהם לשאת את זה.
השקר הגדול
בשבילו לסתור אותי ככה, כמו נער בבית ספר שהתנשק אתי מאחורי הסככה של האופניים ואז סיפר לחבריו שאני מכוערת… זה מפעיל חריפות מציקות של השנאה העצמית שלי. יתרה מזאת, בשבילו לומר את זה לחברה והיא כנראה האמינה לו מספיק כדי לדבר איתי ברחמים… זה הכי הציק. זו הייתה ממש יסורים.
והשורה התחתונה היא: זה לא היה אמיתי.
האמת שלא סופרה
ובכל זאת – הוא היה להוט. מה שהקסים אותי בו היה הדרך שבה הוא הביט בי עם עיניים נוצצות והתלהבות של איש המעוניין בשליטה. אלה תכונות סקסיות בשבילי, גם אם אותו אדם לא משך את תשומת ליבי בסיטואציה אזרחית.
הגישה הישירה שלי להשפלות
אני די פתוחה וכנה, אז אספר לאנשים אם אני מתחברת ומוכנה לזה. עם הגבר הזה, אחרי ההתנשקויות המקוריות שלנו בשלב שכרות, שלחתי לו הודעה ואמרתי לו שהייתי מזדיינת איתו אם היה מתחשק לו, אבל (הסיום האופייני ל-90% מהסמסים שלי) ‘אין בעיה אם לא’. אני אוהבת להיות ישירה, כי קל יותר להגיד ‘לא’ לשאלה ספציפית, כך שאף אחד לא צריך להתעסק עם רמזים מעודנים וניחוש. יוצאת מנקודת הנחה שהחיים קצרים.
הוא הרים את הכפפה – אך בהסתר
אני לא הולכת להתכחש להצעה עכשיו מבושה: אני לא רוצה להעניק לאדם הזה שמץ מהסבל שהוא מסר לי כלאחר יד. אז הנה הגלוי שלי: אני רציתי אותו, רציתי אותו, סיפרתי לו שאני בכושר להיכנס לסקס, אחר כך לקחתי צעד אחורה כדי לראות אם הוא מעוניין לקחת את הכרטיס.
ומה עשה עם הכרטיס? הוא לקח אותו.
הוא פשוט לא רצה שאחרים ידעו על כך.
השסע הפנימי בחיי הרומנטיים
לפעמים אנשים מגיבים לבלוג שלי עם לא מעט מחשבות כמו “ואו, הלוואי שהייתה לי חברה כמוך!” או “איך לגרום לאישה שלי להיות יותר כמוך?!”, פעמים רבות תוך כמה שעות מגברים אמיתיים בחיים שלי שמתייחסים אלי כמו זבל.
הסתירה הקיצונית של המשיכה והבוז
אני לא יכולה שלא להיות מזועזעת מהדואליות של החיים האלה: מצד אחד, גברים מזילים ריר על המקלדות שלהם במחשבה על להתקרב אלי, ומצד שני הם מכחישים בפועל את העובדה שהם חשקו בי מלכתחילה.
זו קוקטייל של רגשות עוצמתי ודוחה, וכמו עם כל הרגשות השליליים אני נוטה לבלוע אותם עד שהם מתערבבים בעורקים שלי כמו פטרבול של חרא.
העימות שבסוף – בבית המרזח
ככה זה נראה בסוף, אדם מבוגר במאה ה-21 מושך מבוגר אחר הצידה בפאב כדי להתעמת איתו על מה שהחברה שלנו אמרה לי:
“למה אמרת את זה?” שאלתי, בעודו מלבין.
“אוי לעזאזל, מצטער נורא”, הוא בבירור היה מזועזע מהעובדה שאני מוכנה להתעמת ישירות עם הבעיה. הוא גרם לכמה ציוצים על איך שהוא פשוט לא רגיל לסקס מזדמן, ולא בטוח איך להתנהל כשאין רגשות מעורבים.
ואז הוא התחיל להיות רך ורגיש, מה שמצאתי כמו פטרוני למכביר, לשאול: “ובאמת לא היו רגשות כלשהם, נכון?”
התגובה ששמרתי לעצמי
“יביא בטינוף,” הסברתי לעצמי, “רק בגלל שאין רגשות רומנטיים, זה לא אומר שאין לי רגשות בכלל. אני לא רובוט מזדיין, וזה מרגיש כמו כל כך אגרסיבי לשמוע משהו אחד לפנים ומשהו אחר מאחורי הגב. זה גם, בכנות, מגעיל לחשוב שאם החברה שלנו לא הייתה מספרת לי איך דיברת עלי, היינו עושים סקס! אני לא רוצה לדפוק בחור שמתייחס אלי בזילזול כל כך מעליב. אתה לא ראוי לסקס עד שתגדל קצת, ומשמעותית.”
ברור שלא אמרתי את זה. כן, ברור.
האינסטינקט הנשי להקטין עצמי
גם כשגבר עושה משהו מחריד לגמרי, יש לי עדיין איזה אינסטינקט אדיר ומיואשת למנוע ממנו להרגיש יותר מדי לא בנוח מההתנהגות שלו. הרגע שבו הוא החוויר הפעיל אצלי איזה אינסטינקט עוצמתי להחזיר את העצב וההשפלה שלי, למרוח חיוך ולחזק לו שהכל יהיה בסדר בסופו של דבר.
הפיוס המזויף
אמרתי: “ברור שלא היו רגשות. אבל זה עדיין לא נחמד לדבר עלי ככה. בבקשה אל תחזור על זה.”
ואז הוא ביקש חיבוק, ואיכס… נתתי לו אחד. לא רציתי שיעזוב את השיחה הזאת עם המחשבה שאני משהו חוץ מסולחת, מתחשבת, וטובת לב. רציתי להיות האדם המבוגר יותר באמת.
להיות האדם המבוגר יותר – הסיפור שמקטין אותנו
מצחיק, לא? הדרך שבה שאנחנו מנסים להיות אנשים מבוגרים, זה לעתים קרובות גורם לנו להרגיש קטנים.
