אנחנו חייבים להודות שקיבלנו מתנה אמיתית לחג ההאלווין, כי הפעם יש לנו שני סיפורים מרהיבים שהגיעו מאורחים מיוחדים. הסיפור הזה ארוך יותר מהפוסטים הרגילים שאני מפרסם, אך כאשר ג’יימי (מהאתר Jaimie’s Erotica) הציע לי את זה, מצאתי אותו בו זמנית חלומי ומוזר, כזה שנכנס ישר לתוך החשיבה שלי וגרם לי להתרגש מאוד. אני משוכנע שרבים מכם יתחברו אליו בדיוק כמוני. הסיפור מרתק ומותח! אז שימו אותו בצעדי הקריירה אם אתם בעבודה, ואז שבו עם כוס תה או כוס יין והסתדרו לקריאה ארוכה בלילה חשוך…
חשוב לציין שזהו סיפור אוצרות באווירת ההאלווין, ולכן הוא מכיל אלמנטים מטרידים וגם מעוררים – כלומר נוגעים בדם, שיניים וחדירה.
המשנה – “היא תיקח לי את התום”
עוצבתי שוב כשפיה נעצר על איברי, ולשונה הוטח, פוצעת אותי. קלחתי את הפטמות שלי והתכווצתי מכאבים וגלי תענוג חדים שהתחילו מהתחושה שמילאה אותי באדרנלין, עד שהרגשתי כאילו אני מאבדת את ההכרה ומתעלפת. התשוקה שלי הייתה כה עזה שהייתי מעורערת, וחוויתי תחושה של טירוף שלא ניתן להסביר. באותו רגע, חשתי כאילו כל חלקי נשברו ומישהו שם, ברייך, לקח אותי אל מעבר לגבול – אל משהו אחר, חשוך ומסתורי, שלא ניתן להסביר אותו אלא רק לחוש אותו במלואו.
כולנו זוכרים את הרגע הראשון שבו קחנו חלק במין, ma chère. גם אני זוכרת אותו, כמובן, אבל לא מסיבות הרגילות. לאחר מכן, חיי השתנו בבת אחת. עד אז, הייתי באופן מפתיע נאיבית וחסרת ניסיון, אפילו בהתחשב במציאות המשפחתית שלי. לא הייתי מוכנה כלל למה שעתיד לקרות לי.
הדבר היחיד שהבנתי על המעשה הקרוב היה התחושה שהתביישתי בה – שהאמונה שהייתי בה הייתה שגויה, ושהייתי חריגה, לא בסדר. זה התחיל כשגיליתי את גלויות סוף-ראה שהיו אצלו, שמורים בקופסה מתחת למיטה. מצאתי אותן כשהייתי רודפת אחרי החתול שלי, שלא רצה להענות לבקשה להחזיר את הציפור החצי-מתה שהוא תפס; חזהו היכה בפעימות ובנפנופי כנפיים עצובים, בעוד הוא נעלם מתחת למיטה עם הציפור. פתחתי את הקופסה ומצאתי עשרות קלפים עם תמונות של נערות צעירות, ערומות או חצי-ערומות, בתנוחות פרובוקטיביות. בלחץ הידיים, בדקתי אותן, והרגשתי תערובת של בושה קתולית והתרגשות בלתי מוסברת. שיתפתי את אמי בדעה שיש אולי משהו לא תקין אצלי, אך היא לא הבינה או לא רצתה להבין. “ואתה פשוט עוד לא מצאת את הבן הנכון,” היא אמרה, “זה לא חשוב.”
אנחנו חיינו בפרובנס, אזור הידוע באמונות הטפלות שלו. האווירה שם מעוררת תחושת חלום מעורפלת, ולפעמים בשנה, אומרים, שהקשר בין הרוח לגוף דק במיוחד. בפרץ של סקרנות, שמעתי על טירה עתיקה שנמצאת בערך שבעה קילומטרים מכפרנו, השוכנת על ראש צוק המשקיף על יער קל, וההרים והמשורעות הסבוכים שמסביב. דובר על דיירת היחידה של הבית – המשנה של הטירה, אשתו של האדון – שנוהגת בלוויית עבד נרצע ומרוחק. הסיפורים על הטירה הקרובה היו נושאים לעלילות מופרזות על חורבות ואובדן עיקרי, וכך גם חוויתי את התחושות שלי בנוגע לעתיד שלי. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המשפחה שלנו עברה קשיים רבים. למרות שהצלחנו לשרוד את המלחמה, אמי ואחותי מתו מהשפעת הספרדית שפשטה באותה תקופה, והשאירו אותי ואת אבא לבד. הוא היה שבור ומרוחק יותר ויותר. הייתי נעזרת באומץ שלי כדי להעז ולהציע לו ללכת לפגישה עם המשנה בטירה, כדי להציע את שירותיי. אבא סירב, ראה באגדות על שטיפת מוח ושירה בשדים, אבל אני הייתי בת תשע עשרה, והחלטתי שאני אחראית להציל את שנינו, כי הוא נראה כאילו כבר וויתר. המילים ההן בהכרח מרעילות אותי עד היום.
קמתי בבוקר למחרת על אופניי, עם החצאית מקופלת. זה היה סוף אוקטובר, הרגע האחרון של חיי הקודמים, לפחות אז חשבתי כך, מבלי לדעת מה מחכה לי.
הכפר הקטן שמתחת לטירה נשאר נטוש שנים רבות; גינות אבן מכוסות עשבים, גגות שוקעים ודלתות תלולות בחורים רופפים. ככל שהתקרבתי לטירה, חששתי שהיא נטושה כמו הכפר, אך לפתע קיבלתי מענה ממרחק – משרת המנורה, אדם במבנה מתירני ומוזנח, שכנראה לא עמד היטב מול מבקרים. “הגברת לא זמינה כרגע, מיס, אך את מוזמנת לחכות לה אם תרצי.”
החלטתי שאשקול אם לחזור חזרה לבית, אבל הגשם החלו לרטוט על האבנים, והשמיים התכהו לגלי-אפור אפור. אז הסכמתי להמתין.
המשרת הוביל אותי לחדר הוועדה במשנה, שהייתה חלק מהטירה העתיקה. המקום היה הרוס ומרוט, ואין ספק שהזיכרון מאלה היה חזק. כל חלון היה מכוסה וילונות מיובשים ומחבקים, קירות עם סימני טפטים מקולפים וצבעים כהים של גשמים שהצליחו לפרוץ מתקרת הרעפים הסדוקים, ומקומות מעובדים של טחב. המשרת הציע לי קפה, ואני קיבלתי, בעוד שהוא הלך להכין את התנור. בחדר, מצאתי מדפי ספרים מכוסי אבק, והייתי כנאה לחובבת קריאה. חששתי להפר את השקט, ולכן פשוט ישבתי על הספה והמתנתי. כשהוא חזר, שיפר את מצב הרוח במידת-המה, והניח על השולחן ספל קפה, עוגיות סוכר וסוכר חם. בזמן שהוא עשה את זה, התבוננתי בספרים – חלקם עתיקים ומעוטרים, רובם בכריכות עור מכובדות. בהמשך, הבחנתי בספרות שעוררה בי סקרנות אך גם התרגשות. אחד מהם היה ספר אנטומי כבד, ואחר סיפור אודות הידועה ההונגריה אליזבת באת’ורי, שמן על כל הדפים. כשניסיתי לקרוא, התרגשתי מאוד, והספר הזה היה שונה ממה שהכרתי, באופן שגרם לי לחוש מוזרה. אחר תפס את תשומת ליבי, והזזתי אותו במהירות חזרה על המדף, בחרדה.
האם זה היה ראוי לעשות? שמעתי רק את הרעשים מהגשם שמכה על החלונות, ואת טיפות המים הזורמות מבעד לאיטיות, ולפתע שמעתי קפיצה של הלב שלי. הספר היה ישן, והכריכה הציגה את הכותרת “ג’וסטין, או הרעות של המוסר” (בעברית, לפי תרגומי). בעוד שהוצאתי כמה עמודים לקריאה, מצפוני הרגיש לי מוזר, והמשכתי לקרוא עוד קצת. הלב שלי התחיל להרגיש חזק וחרדתי. לא ידעתי שכתיבה כזאת קיימת. נחתי במושב והמשכתי לנשום עמוק, משכיבה את הספר לצידי, ואז הרגשתי שהמחשבות שלי מתרועעות עם מה שקרה. סקרנותי התלהטה, ואני התחלתי לגעת בעצמי בשעות האלו. היד שלי נשלחה לתוך החלק הפנימי של אזורי המין שלי, ומול עיניי תכליתי מצוירים שהזכירו את התמונות, והרגשתי את ההתרגשות מעוול פנימי שהוליך אותי למקומות פרועים. הגעתי לסיפוק עצמי מרומם, ומתוך התשוקה העזה, חוויתי רעד חזק; התעוררות פנימית ששרפה אותי מהפנים החוצה. הסוף היה פיצוץ חזק, כמו שחרור מין מהחזקות שלי. קראתי שורות אחרונות, משמשת במיטה, נשענת אחורה ומתמוגגת, מתמלאת בכל הכוחות והתחושות שקולות וחדות. הייתי מפוחדת, אך גם משוחררת, ומאותו רגע רציתי להמשיך לדעת ולחוות עוד.
כאשר התרוממתי, הרגשתי עייפה מאוד, שותפת ומלאת זוועה. חשבתי שאולי כל מה שחוויתי היה נורמלי, כי כל חווית מין שהייתה לי עד היום הייתה דרך המון דימויים שגבלה עם המחשבות הפנימיות, אך לא חוויתי מגע ישיר עם מישהו אחר. תודעתי לעצמי שזה כנראה הטבעי. חשה חום באזור בין רגליי, והקשבתי, והרגשתי שיש לי פצעונים קלים. בדקתי בחיפוש, והורדתי את היד בין רגליי, ומייד ראיתי שיש לי דם. מסתבר שזו לא מחזור – כי זה מוקדם מדי, ואני אפילו לא אמורה לקבל מחזור עדיין – וכמות הדם הייתה רבה יותר מהרגיל. נרות היו מכובים, והאור היחיד היה מפנס שמן על שידה ליד המיטה. באור המהבהב, רואים שעמדתי לבד, ומתחזקת לאט. יש כאבים בכל חלקי הגוף, והעורף כואב. ניגשתי למראה והסתכלתי, ומיד ראיתי שני חורים זעירים בצווארי, ואיזושהי סימני חבורת כהה – אולי סימן כחול. מיותר לציין, ההרגשה שהגיעה אליי הייתה של בלבול, ואי יכולת להבין ממה זה נובע. כמה רגעים אחר כך, קמתי בהולים, והתחלתי לחקור את גופי וראיתי את הפצעונים, והתחלתי להבין שהייתי מקשרת אל ההתרחשות עם מין, אך משהו באתר עדיין תמה אותי – למה יש לי דם? מה כן קרה לה? האור היחיד שהגיע מחור התקרה איפשר לי לראות את המראה העקום. הצצתי במראה ומאז שהנעל שלי נפתחה במיטה, יכולתי לראות את העצמות והוורידים שלה, ולראות את הכתמים הכהים.** העבודה החשובה כעת היא לברר היכן היא, ומה קרה לה.
לא היה צריך לחפש הרבה. היא הייתה בחדר הסמוך שבו אכלנו דייסה ושתינו וויסקי. היא ישבה ליד החלון, והראתה כאב ומבוכה, כי לא הייתה זזה או מדברת. הלכתי אליה, אך לא ידעתי מה לומר. ניסיתי להודות לה, אך לא הייתה לי מילה. היום, אחרי מה שקרה, אני מבינה שהרצונות שלי, אותם אני הבנתי עד כה כמשהו שגוי, הם חלק ממני, והדרך היחידה היא לקבל אותם. במקום להסתיר, להיאבק או להתבייש, אני מתחילה לראות את עצמי באור חדש. והנה, היא ממשיכה לשבת, עצובה, חלביים חום, ופני נמים. אני קרובה אליה, מרגישה שאולי עוד רגע כל זה ישתנה, ואולי זה הייעוד שלה – לגעת בי ולשנות אותי לעד. זהו הרגע החשוב של חיי, ואי אפשר לחמוק ממנו עוד. אני נושאת את כל חובת הבחירה. היא תוכל להמשיך לחיות באפלה, או לעלות לאור. המחשבות שלי יתקלקלו אם אנסה לחשוב על זה יותר מדי. אני פשוט מקבלת את המגע שלה, נשבעת לה, ומניחה לידה את כף היד שלי, שקופה כל כך שהעצמות והוורידים נראים דרכה. אני נשיקה את כף ידה, ומחזיקה אותה על הלחי שלי. מהיום, אנחנו כבר זוג, ומה שיקרה מכאן, לא יוכל יותר לחזור אחורה.
היא לא יכולה לבחור חלק, כי הכול אצלה שייך – אבל אני יודעת שזו חטאה, ושדרך החיים שלה כבר לא תוכל להשתנות. היא עומדת עכשיו מול הייאוש שלה, ואני יכולה רק להבטיח לה שאני אהיה לצידה בכל דרך. זו מציאות קשה, וזה מסוכן, אך היא חשופה אליה.
מה שאני לא מבינה, זה אם היא תוכל לשרוד את זה, או שהכול ייגמר באיזשהו רגע. אני לא יודעת אם אני אנושית, אם זה אפשרי להיות שחורה ולחסוך בחלק מהחיים כדי להשתחרר. בכל מקרה, אני מוכנה. היא תוכל לבחור להמשיך במרדף או להתמסר, ואני אבחר באהבה. זה המפתח, והעתיד שלנו. אנו מחוברים כבר לעולמים, וכל מה שנותר הוא להישאר יחד ולסמוך. אין דרך חזרה, כי כבר אין חומות או גבולות. עתיד חדש מחכה – היא תוכל לבחור בצל או באור. אני אוחזת בה, ומכינה את עצמי ליום המחר – להיות איתה עד הסוף, בין אם זה טוב או רע. זהו הסיפור שיאפשר לי לחיות בשלום עם מי שאני באמת.
