בלוג אורח: קטע מתוך “הגארדיאן – רומן עם שדים”

מי מעוניין קצת בז’אנר supernatural עם נגיעות של סקס ואהבה אפלה? אוליא Fox, שמוכר בזכות הסיפורים המרתקים שלו – גם הוליסטיים וגם על-טבעיים – משתף כאן קטע מתוך ספרו האחרון! כמובן כשהציע לי קטע שכולל מתח מיני, הומור וסחף רומנטי עם רוח רפאים אמיתית, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. הנה תקציר הספר: “רוב האנשים מקבלים מגן מלאך, אך לילי קולינס לומדת שהיא הוקצה לה רוח רפאים של שד. עכשיו היא צריכה לבחור – האם להצטרף אליו לשאול בגיהנום כבת ברית חצי-נצחית, או להמשיך את חייה ולשכוח ממנו לתמיד, בין חיי העולם הזה לבין מותו. והיא צריכה להחליט במהירות, כי ככל שהיא מתמהמהת, הסכנה לסביבה וגם לה עצמה הולכת ומעמיקה…” אני מאוד מחבבת את היצירות של אוליא, ומעריכה את היכולת שלהם ליצוק אנושיות עמוקה גם אל העולם המופלא. קבלו את הקטע המרתק שמתחת כדי לעורר את התיאבון, וקנו את הספר כדי לגלות עוד!

הגלובוס – רומן של שד

לילי הנטתה את Maldeus לקום איתה. “יכול ה רוח רפאים—או כל אחד מאלה—לפגוע בך?”

“ספק רב,” הוא השיב. “שדים קשים מאוד לפגיעה, וגם הרבה יותר קשה להרוג אותם.”

“אז למה כל הסימנים עליך? או שזה סתם, כמו, קישוטי?” היא שאלה.

“זה לא,” הוא אמר, כשהושיב אותה על הכיסא. “אני אוסוף לך קפה וקולנדר, המתנתי רגע.”

היא נושפה נשימה עמוקה, לחוצה מרגע לבד, אך הנהנה בראש.

בין רגע הוא הופיע במטבח שלה, ואז שוב, כשהוא מחזיק כוס קרח עם קפה ומזון חם. הוא מניח על השולחן את הכל. “הכנתי לך את הסנדביץ’ לפני כל זה,” הוא אמר, “אבל חשבתי שהקפה קריר יותר לנשנוש.”

“אתה ממש טוב בזה,” היא אמרה, “חשבתי שאתה לא יודע לבשל?”

“מעולם לא ניסיתי,” אמר, “אבל זה היה פשוט יחסית. ראית אותי מכינה מאות פעמים. ואשר לסימני scars,” הוא הוסיף, כשהוא מתיישב לידה, “אלו מאוד מאוד ישנים, והם נוצרו בידי יצורים ברמה גבוהה בהרבה מרוחות רפאים, רוח רפאים קמאית או יצורים לא מוכרים.” היא בהתה בו, והוא המשיך: “מלאכים,” הוא אמר. “לפני הרבה זמן, כשהאנושות עוד הייתה לומדת שהיא יכולה להשתמש במקלות ככלי בסיסי, הייתה מלחמה בין גיהנום לגן עדן. המלחמה הזו שורדת במורשות ובספרות, אך לא במקומות אחרים. אני נלחמתי במלחמה הזאת, נפצעתי רבות, ונתתי רבים.” הוא מרח את ידו על הסימנים על לחייו. `

“מדהים,” היא השיבה, “עדיין כואבים?”

חיוכו קצת התמתן. “לא, אבל אני גאה בהם. הרווחתי כל אחד מהם.”

“כנראה,” היא הסכימה, “אז… מי ניצח? גיהנום או גן עדן?”

“האדמה,” הוא אמר, “כי הכרזנו על הפסקת אש. יותר לא נלחמים, ומתמקדים בהגנה על כדור הארץ.”

היא לשתה את הקפה הקריר, שהרגיע את גרונה הכואב. “תודה,” היא אמרה, “על שדחפת את היצור ההוא. הרוח הרפאים—לא יודע אם היא יכלה לפגוע בי, אבל…”

חיוכו נעלם. “זה אף פעם לא ישפיע,” הוא אמר. “זה הסיבה שאני כאן. אני שומר עליך מפני איומים, בכל צורה שהיא. ואם עוד רוח רפאים או ישות כזו תנסה לפגוע בשיער מראשך, אני לא אעמוד בצד.”

רגע היא חזרה לראות את אש הבעתה בעיניו השחורות, את קרני עשן מראשו. ואז הוא שוב הביט בה והמסך נעלם. “היה לך סיוט הלילה? פחד חסר מקור, כמו סיוט או חרדה, עשוי היה למשוך אותו אליך, לצערי.”

“לא,” היא הפטירה, והלחיים שלה התרווררו. “זה לא היה סיוט.” היא התבוננה בו, והחלה לאכול את הסנדביץ’. “אתה בטוח?” הוא שאל. “כי אם זה—”

“זה היה חולם מיני,” היא ענתה בפשטות.

“בבקשה,” היא אמרה, “תגיד ש—זה לא משך את זה אליי.”

“טוב,” הוא אמר לאיטו, “אם את רוצה, אני לא אגיד, אבל…”

“את מתלוצץ,” היא אמרה. “יש לי חלום חם שלא הספקתי לסיים, ומדבר בשפה של שד?”

“זה היה,” הוא לקח אוויר, “המשיכה אותו… איך שאגיד את זה? לכוחות שהגברת שלך הפיצית, בלי שהיא מודעת לזה. עוררות א-סימטרית, אם זה פחד או משהו אחר, לפעמים גורמת ליצורים כאלה להגיע, אם את במקום ובזמן שהגירויים כבר פעילים.”

“מגניב,” היא אמרה, והחלה לאכול את הסנדוויץ’. היה טוב, במיוחד כשהבטן שלה כואבה מרעב, והיא אכלה באיטיות. “איך אני מונעת את זה?”

“את לא,” הוא אמר, “אם תעשי עוד חלום כזה או תגלה תגובה חסרת שליטה, תגידי לי. לא אעזוב אותך אפילו לרגע. זה פשוט.”

היא הנזהרה, מרכינה את הסנדוויץ’, “אז בעצם, אם אני משוחררת יותר וחשופה יותר, אני צריכה לספר לך כדי שתהיי קרובה אליי?”

“כן. או דוס-דאון, או מדוכאת, או כל רגש חזק אחר שלא יש לו מקור ברור. יש משהו מוזר בסנדוויץ’ הזה?”

“לא,” היא אמרה, “בדרך כלל אם אני מתאווה, עדיף לי לעשות משהו כדי להקל על זה.”

“ומה מונע ממך?” הוא שאל, מעט נרגז. “רק תוודאי שאני קרוב. ואז…” הוא תפס את פניה בשרוול ומלגלגל את עיניו. “הייתי איתך מעל ל-עשר שנים. זה משהו שאני כבר ראיתי.”

“כן, זה לא פרצופני,” היא עונה, עצבנית, ומצאה שהדבר שמדהיג אותה פחות ממה חשבה. “אתה—”

ואז היא שמע רעש והקפיאה במקום, שכחה לכעוס עליו, ושכחה הכל חוץ מחשש.

“הטלפון שלך, קטנה,” הוא אמר ברוגע, “לא כועס, למרות שפעם ראיתי אותך מצטטת עליו. הוא עדיין במעלה השולחן. אעלה לקחת אותו, חזור תוך רגע.”

“לא—” היא אמרה, לא רוצה שיתעלם, אבל יחד עם זאת ידעה שזה טיפשי. “אמרת שהצבת ward חדשים?”

“כן,” הוא ענה. “לא אאחר הרבה.” הוא נגע באצבעותיה, ואז נעלם.

היא סגרה את עיניה, מנסה לא להסתכל. אם לא תראה—יש סיכוי שהכל ייבלע. חוץ מזה, הדמיון שלה מציע רעיונות, והיא פתחה את עיניה והסתכלה סביב בחוסר נשימה.

אבל זה היה רק חדר המגורים שלה, תמיד אותו דבר.

הוא חזר לפני שהיא הספיקה לבדוק שוב. “לילי, החרדה שלך לא תעזור אם ה wards ייחלשו,” הוא הזהיר בעדינות. “גם אני הרגשתי את זה מלמעלה.”

“כן, טוב, אני לא ממש יכולה לשנות את זה, נכון?” היא אמרה בכעס.

“הנה הטלפון שלך,” הוא אמר בחיוך קל. “תצטרכי לשמור על הטון שלך, לילי. אכן אמרתי שאני אחראי, נכון?”

ומנקודה מסוימת, זה פגע לה באף, כי זה פגע גם בחרדה שלה. כי היא סומכת על מאלדאוס, למרות הכל. ואם הוא אחראי, אז היא בטוחה; ואם היא בטוחה, היא לא יכולה לפחד; ואם היא לא מפחדת, היא לא צריכה לכעוס כדי לעבור את זה.

“זה הכל,” הוא אמר עם חיוך. “סליחה שנאלצתי לקחת רגע. הטלפון שלך נפול מאחורי המיטה שלך אחרי ההתרגשות של הבוקר, ואתה צריך למצוא ולמשוך אותו חזרה.”

“אין לך כמו…כוחות שדים שיכולים לעזור לך להגיע?” היא שאלה.

“כן,” הוא ענה, “כשאנחנו נוצרנו מאש גיהנום, קיבלנו את היכולת לשנות צורה והיכולת להציל טלפונים מקרבה של מקום בו הם לא נמצאים.”

היא הסתכלה עליו, והוא חייך אליה במבט מסתק, כשהוא במצב פנים רציני. ואז היא פתאום התפרצה בצחוק, והבדיחה שברה את כל המתח. זה לא היה מצחיק במיוחד, אבל היא הייתה זקוקה לצחוק, ולכן המשיכה לצחוק בעוד שהיא הפעילה את הטלפון לבדוק הודעות. “יא,,” היא אמרה, “גבריאל רוצה להניח סופגניות, תברך אותו. יש סגנון מועדף?”

“מצאתי שאין לי ממש תיאבון לממתקים,” הוא אמר. “אבל תודה שהצעת.”

“רק אמרת שאתה לא אוהב מתוק,” היא התבדחה בקלילות.

“אני אעשה יוצא דופן בשבילך,” הוא אמר, קולו תמיד נמוך ומסתורי.

היא הסתכלה עליו פתאום, תוהה האם הוא מתכוון לכך כניואנדו, או פשוט התכוון להשנין על זה. היא גירדה את הראש והגישה לבקשת סופגניות מיוחדות מהחנות הקטנה שבשכונה. “הוא ייתן את זה לבעל שלו. רגע. זה—Kevin עם התינוק, האם התינוק יהיה בטוח כאן?” היא שאלה, תוהה על כך.

“כן,” הוא ענה בעדינות, “ה wards משפיעים על המקום, לא רק עליך. וגם, אני לא חושב שהרוח ההיא מתעניינת בכולם באותו אופן.”

“אתה מתכוון שזה בא במיוחד בשבילי? זה מאוד מרגיע,” היא עונה, קצת בצחוק.

“את גרה כאן,” הוא אמר בכתף מקלה, “יכול להיות שיש עוד גורמים. בכל מקרה, לתינוק יש שומר משלו, זוכר? מלאך של ילד קטין זה לא יעיל במיוחד, אבל כן מספיק כדי להגן מפני משהו כזה.”

“אתה באמת לא מחבב מלאכים, נכון? זו כי נלחמת בהם פעם?” היא שאלה.

“אף פעם לא,” הוא ענה, מנענע בראשו. “המלאכים הלוחמים שאני מעריך. והארכאנגלים גם לא כל כך רעים. אבל השומרים… טוב, הייתי די ניטרלי כלפיהם עד שהייתי זוכה להסתכל עליך רגע, לבדוק את אפשרות לשמש שומר עבורך. תאכלי את הסנדוויץ’, אלא אם הבטן שלך לא מרגישה טוב.”

לא היה, והיא אכלה את זה כראוי, מרוצה מהטעימות, בזמן שהבטנה שלה כואבת מרעב. “מגניב, איך אני מונעת את זה?”

“לא תוכלי,” הוא אמר. “אם תמשיכי לחוות תגובה כזו, תספרי לי, ואני לא אעזוב אותך. פשוט.”

היא הריעה, מניחה את הסנדוויץ’ ונושפת, “אז בעצם, אם אני מתאווה סתם כך, אני צריכה לספר לך כדי שתהיי קרובה?”

“כן. או מצוקה, או דיכאון, או כל רגש חזק אחר בלי מקור מובהק. יש משהו מוזר בסנדוויץ’ הזה?”

“לא,” היא ענתה, “ברוב הפעמים שאני מתאווה, עדיף לי לעשות משהו כדי להקל על כך.”

“ומה מונע ממך?” הוא שאל, מעט נרגז. “שרק תוודאי שאני קרוב. ואז…” הוא תפס את פניה בשרוול ומיוזם עיניים. “הייתי איתך מעל עשר שנים. זה משהו שאני כבר ראיתי.”

“כן, זה לא מרגיש פרצופני,” היא עונה, עצבנית, ומצאה שהדבר שמדאיג אותה פחות ממה חשבה. “אתה—”

ואז היא שמעה רעש והקפיאה, שכחה לכעוס, ושכחה הכל חוץ מחשש.

“הטלפון שלך, קטנה,” הוא אמר ברוגע, “הוא עדיין על השולחן. אעלה לקחת אותו, וחוזרת אליך מיד.”

“לא—” היא אמרה, לא רוצה שיתעלם, אבל גם יודעת שזה טיפשי. “אמרת שהצבת ward חדשים?”

“כן,” הוא ענה, “לא אאחר הרבה.” הוא נגע באצבעותיה והלך.

היא סגרה את עיניה, מנסה לא להסתכל. אם לא תראה—אולי הכל יישאר שקט. חוץ מזה, הדימיון מתחיל לעלות רעיונות, והיא פתחה שוב את העיניים ורצה ברחבי החדר במאבק עם הפחדים שלה.

אבל הכול היה רק החדר הרגיל שלה, כפי שהוא תמיד היה.

הוא חזר לפני שהספיקה לסקור את הכול שוב. “לילי, החרדה שלך לא תעזור אם ה wards ייחלשו,” הוא הזהיר בעדינות. “גם אני הרגשתי את זה מלמעלה.”

“כן, טוב, אני לא באמת יכולה להשתנות, נכון?” היא ענתה בכעס.

“הנה הטלפון שלך,” הוא אמר בחיוך עדין. “חשוב שתשמרי על הטון שלך, לילי. אכן אמרתי שאני אחראי, נכון?”

ומכאן, זה הותיר בפניה עוד חור בנפש, כי זה גרם לחרדה שלה לחיות. כי היא סומכת על מאלדאוס, למרות הכל. ואם הוא אחראי, אז היא בטוחה; ואם היא בטוחה, היא לא מפחדת; ואם היא לא מפחדת, היא לא צריכה לכעוס. כי זה פשוט יותר לגופו.

“זהו,” הוא אמר בחיוך. “סליחה, לקחתי רגע. הטלפון שלך נפל מאחורי המיטה בעקבות ההתרגשות של הבוקר, ואני צריך למצוא ולמשוך אותו חזרה.”

“אין לך כוחות שדים שיכולים לעזור לך?” היא שאלה.

“כן,” הוא ענה, “כשאנחנו נוצרנו מאש גיהנום, קיבלנו יכולת לשנות צורה ולהציל טלפונים בכל מיקום שיידרש.”

היא הסתכלה עליו, והוא חייך אליה במבט רציני. ואז פתאום היא הפסיקה לצחוק, והבדיחה שברה את המתח סופית. זה לא היה מצחיק במיוחד, אבל היא הייתה זקוקה לזה. היא פתחה את הטלפון לבדוק הודעות, ואמרה, “תראה, גבריאל רוצה להביא סופגניות, טוב. יש סגנון מועדף לזה?”

“אני חושב שאין לי תיאבון לממתקים,” הוא אמר. “אבל תודה שהצעת. זה מאוד מתוק מצידך.”

“רק אמרת שאתה לא אוהב מתוק,” היא הקנטה בקלילות.

“אני אעשה יוצא דופן בשבילך,” הוא אמר, קולו תמיד נמוך ומסתורי. היא הסתכלה עליו פתאום, תוהה אם הוא מתכוון לזה בכוונה או סתם לחרוז. היא סחטה את הראש, והגישה בקשה לסופגניות מיוחדות מהחנות המקומית. “הוא ישלח את זה לבעל שלך. רגע, זה—Kevin עם התינוק, האם התינוק יהיה בטוח כאן?” היא שאלה בעיניים מקשיבות.

“כן,” הוא ענה בעדינות, “ה wards משפיעים על המיקום, לא רק עליך. וגם, אני לא חושב שהרוח ההיא מתעניינת בכל אחד בשוויון.”

“אתה חושב שזה בא במיוחד כדי לפגוע בי? זה מאוד מנחם,” היא ענתה בעוררות ספקנות.

“את גרים כאן,” הוא אמר בכתף מווסת, “יכול להיות שיש עוד סיבות. בכל מקרה, לתינוק יהיה שומר משלו, זוכר? מלאך של ילד קטן לא ממש יעיל, אבל הוא יהיה מספיק כדי להגן מפני היצור הזה.”

“אתה באמת שונא מלאכים, נכון? אתה נלחמת בהם כל השנים?” היא שאלה.

“לא, לעולם לא,” הוא אמר, מנענע בראש. “המלאכים הלוחמים שאני מכבד, והארכאנגלים אינם רעים במיוחד. אבל השומרים… טוב, הייתי ניטרלי כלפיהם עד שזכיתי להתבונן בך לרגע, לבדוק את אפשרות שיהיה לי שומר עליך. תאכלי את הסנדוויץ’ שלך, אלא אם הבטן שלך מציקה.”

היא שפשפה את בטנה והניחה לטעום את הסנדוויץ’. “יפה. איך להימנע מזה?”

“את לא,” הוא ענה. “אם תעברי עוד חווית תגובה כזו או אחרת, תגידי לי. לא אעזוב אותך לרגע. זה פשוט.”

היא נחה את הסנדוויץ’, והחלה לאכול באיטיות, בעיקר מחשש לבטנה הרעבה. “יופי, איך אני מרגיעה את זה?”

“אין צורך,” הוא אמר, “אם תעברי עוד חלום כזה או תגובה דומה, תגידי לי מיד, ואהיה קרוב אליך כדי לשמור. פשוט.”

היא סידרה את הסנדוויץ’ ואמרה, “אז בעצם, אם אחשוק סתם כך, עלי לספר לך כדי שתהיי קרובה?”