אני מתקשה להאמין שאני צריך להוציא את הדברים האלה לאור, אפילו עכשיו כשאני מזמין מישהו לשיחה קצרה, חלק בתוכי מרחף מחוץ לגופי ומתבונן במתרחש, תוהה איך בעצם הגעתי למקום הזה. בעידן המודרני, בגיל מבוגר, כשהשיחה היא על מין לא מחייב, אני מרגישה את הפער בין הציפיות לבין המציאות: המחשבה שהמונח ‘קולניאלי’ קשור לשימוש חופשי בזכויות לא מובנת מאליה, ומציג מצב שבו אדם מתייחס אליך בזלזול או חוסר כבוד.
הוא לא התכוון להעליב, כמובן, אבל כמעט אף אחד לא מתכוון לפגוע באמת, נכון? זה לא מספיק להמשיך להזכיר לעצמך שאתה אדם טוב עם כוונות טובות — אתה צריך ליישם את זה בפועל. לבדוק את ההתנהגות שלך, לשאול את עצמך שאלות על איך שאתה מתנהג, ולחשוב לפני שאתה פותח את הפה. זה דורש מודעות עצמית לא מושלמת, אך חיונית ביותר להמשך. יש לבדוק את התנהגותך, לוודא שאתה מונע חוסר־כבוד וחשיבה שלילית על אחרים.
הוא היה אדם שאני הכרתית באחרונה, לאחר שהייתה בינינו תקשורת נעימה — הוא היה חברותי, קליל, בעל אנרגיות של מישהו שעדיין קצת חדש בעולם המין התפקודי, עם גישה נינוחה וקצת תת-משמעתית. נהגנו לנשק במספר הזדמנויות, וגם חפנו באיברים באזורים אסורים מדי פעם, אך בפעם הראשונה שהגענו לזה, נאלצתי לעצור אותו כי ישנתי באוהל עם מישהי שלא הייתה מתלהבת מכתמי זיעה על השמיכה שלה.
בהזדמנות השנייה שהיינו יחד, הייתי מאוד מעושנת מדי כדי לנהוג בחוכמה במיטה. כשהיא אמרה לי לא כרגע, הוא הציע שנחבק וננשק על הספה, ואז נזדקן לישון. זה היה מגע נעים, והתחושה הייתה של חום ואהדה.
הוא מצא חן בעיניי. הייתי מוקסמת ממנו. הוא לא היה מועמד ל’חבר’, מטעמים חשובים, אך התרגשתי לשמוע שיש אפשרות מדי פעם לנסות את התרגילים המיניים המגוונים, תוך כדי תיאום ציפיות — אני תמיד מעדיפה להיות כן וישיר כדי שלא תיווצר אי הבנות או בלבול. אני לא מפחדת מ׳סירוב׳ במפגשים מזדמנים, ולדעתי עדיף לשאול ישר אם מישהו רוצה את זה, במקום להסתמך על סימנים מעורפלים ותחושות לא מוצקות. החיים קצרים, ואני עוקבת אחר הכללים הפשוטים האלה כדי להימנע מאי-הבנות ומשמעותיות מיותרות.
לכן, אפילו כעת, אני לא מתכוונת לבטל את ההצעה שהצעתי, כי אין לי שום כוונה לתת לו תחושת אשם או לספק תירוץ ליחס שלו כלפיי. כך, רציתי להבהיר את ההתרגשות והעניין שלי, ולראות אם הוא רוצה להמשיך את ההצעה שהצעתי לו. והוא אכן רצה, אך באותה נשימה, הוא לא רצה שידעו על כך אף אחד אחר.
לפעמים קורה שמגיבים לי בבלוג באמוג’ים של קנאה או בהערות שמחות כמו ‘הלוואי והיה לי חברה כמוך!’ או ‘איך אני משכנע את אשתי להיות כמוך?!’, לאחר שמתרחשות תקריות עם גברים בחיי שמזלזלים בי או מתעלמים ממני, והחוויה היא של תסכול, חוסר אונים ותחושת שיפלות תוקפנית. ההויה הזו מלעיטה אותי בהרגשה של פיצול: מצד אחד, גברים שמאוד רוצים אותי ומטריפים את דעתי, ומצד אחר — הם מכחישים מעורבותם ברגע שיוצא החוצה שהם בכלל חשים אליי משהו. זהו תמהיל רגשני מורכב, שמחלחל לי לדם ומוריד אותי לתוך מצב של היסטריה רגשית.
אני עובדת על זה, קשה מאוד, לאורך כל חיי. זה תהליך מתמשך של הבנה ועיבוד של הכאב שהוכנס לי מnבידי גברים ילדותיים שאיבדו את הגבול בין התנהגות מכבדת לזלזול. אני משקיעה מאמצים כדי שתחושת הכאב לא תתפתח לכעס עוקצני, והדרך הטובה ביותר שאני מוצאת לעשות זאת היא להחזיר את הכאב, ליטול אחריות על התחושות שלי, ולהראות שאני לא מתביישת להיחשף מולו ולדבר ברור.
לכן, הגעתי לשיחה בהובלה עצמית, ופתחתי בשאלה ישירה: “למה אמרת את זה?” הוא ניסה לטעון שהוא לא רגיל לסקס לא מחייב ושזה מבלבל אותו. אך כשהוא ניסה לשדר רגישות ולהתרפס, אמרתי לו בפירוש שהעובדה שאין רגשות רומנטיים לא אומרת שאני אפילו קרובה ללהיות מכובדת או נחשבת. זאת הייתה פגיעה קשה, וגם תזכורת לכך שאי אפשר באמת להסתתר מאחורי זיופים של תודעה או התנהגות מעליבה.
גם כשהוא עשה משהו איום — דבר שנראה מרתק עבורו כי הוא לא עבר תהליך להבנת היכולת שלי — ההרגשה שלי הייתה לשמר את המעט שיכולתי לשמור: לא להחמיר, לא להוסיף על האירוע, להישאר רחומה כלפיו. אמרתי לו בבהירות שזו התנהגות בלתי מכובדת, ושבבקשה לא יגיע לדבר כזה שוב. וזה היה נראה כאילו הוא ביקש חיבוק, ואני אפילו נתתי כדי שירגיש שאני סולחת ומבינה, כי לא רציתי שישברו את הקשר בינינו במודע או באופן רומנטי, אלא שהייתי שיקול והשקפה גבוהה יותר.
מתחילים להבין עד כמה הליכה בדרך של הגדילה והסובלנות עלולה לגרום לנו להרגיש קטנים יותר, ואילו אנחנו מנסים להיות גדולים ומוסריים. זהו מצב מתמיד שמעמיס עלינו, אך באמונה שזו דרך לרפא את הפצעים הרגשיים שנשארו בתוכנו — גם אם זה מחייב לנו גשר בין מה שאנו רוצים לבין מה שאנו מסוגלים לתת.
